את מרילין פגשתי בלנטה היפה. זהו אי טרופי בחלק הדרומי של ממלכת תיאלנד.  מי טורקיז צלולים, חופים עטופים חול לבן ורך, וג'ונגל פראי. בדיוק כמו שאתן מדמיינות. חם פה, חם מדי, ואנחנו נפגשות בבית קפה ממוזג מתחת לדירה ששכרנו. נדמה שאנחנו כבר מכירות, מתחילות בחיבוק וצוללות משם לשיחה משמעותית, אינטימית, מלאה ברוך והכרה. מרילין מהפנטת אותי בשפה העשירה, מתגלגלת על הלשון. בטונציה מיוחדת, מבטאת מילים על סף לחישה. מילים מכשפות, עוצמתיות על לידה, על נשים, על אמת של חיים שלמים. אני מוצאת עצמי רוכנת אליה, מנסה להיאחז בכל מילה, לקפסל לעצמי תובנות מהשיחה הזאת. אני רוצה לקחת אותן איתי, כמו צידה לדרך, לדרכים הצדדיות שאני צועדת בהן, להידבק ברוח ההשראה שהביאה איתה. 

היא מהפנטת אותי במימיקה שכמו לקוחה מבימת התיאטרון. העיניים שלה נפקחות, גדולות, כחולות, צלולות, דוברות אמת. הגבות עולות עם קמטי החיוך וגבעות הלחיים מתעגלות מעלה. היא מחברת מילים בשפה אמריקאית ומבטא מתגלגל, מלווה אותן בתנועות ידיים. ואני נמסה כשהיא משתמשת במילים כמו 'ג'וסי' (JUICY) כדי לתאר אישה יולדת ו'ארצי' (EARTHY) כשהיא מתארת את הקהילה שבאה ממנה בקליפורניה. 

היא מספרת לי על מרכז הלידה שהקימה בהרים. מה שנשמע באוזני כמו חלום אוטופי. במרכז הלידה הן נתנו מענה וליווי מקיף לנשים בכל שלבי החיים, לפעמים עוד לפני ההריון, המשיכו לליווי הריון הוליסטי עם קשר אישי מתמשך, לידה במרכז הטבעי ועם סדנאות לאימהות ותינוקות, הורות, הנקה ואפילו גמילה מחיתולים וההנקה. מרכז אמיתי של קהילה שנותן מענה ותמיכה לצרכים המשתנים בהורות. היא מתארת את הקהילה בהרים, מוקפת יער, ככזאת שמחוברת לאדמה ולערכים מקיימים. ואני, אני כמעט ודומעת במחשבה על כל הטוב והיופי והזה. והיא ממשיכה ומספרת על אישה מיוחדת, מיילדת חברת לב ונפש. הן הקימו יחד את מרכז הלידה ועבדו יחד קרוב קרוב. 'יכולנו להשלים משפטים אחת של השניה'. חברות עמוקה וארוכה שנכרכה בחייהן המקצועיים. ואז, היא מספרת, איבדתי אותה. היא חלתה ותוך 3 חודשים בלבד כבר ליוויתי אותה כ death midwife שלה. העיניים שלה מוצפות דמעות עכשיו. וגם שלי מתמלאות לחלוחית. 

והיא ממשיכה ומשתפת שאז גם נפרדה מבן זוגה, והפרידות האלה בחייה הובילו אותה לרצון, לדחף להביא עוד טוב לעולם. והיא ילידת שנות ה70, אז ארה"ב פלשה וזרעה הרס וחורבן בויאטנם היפה, בגלל בצע כסף, עיניה עדיין מימיות כשהיא פורסת בפני את סיפורה. והיא שחיפשה מענה ללב הכאוב שלה נסעה לשם. להתנדב. היא מצאה מקום שמתאים גפיים תותבות לילדים. כשהצבא האמריקאי נסוג מויאטנם, הוא השאיר אחריו נבואה של הרס וחורבן גם לדורות הבאים, בצורת מוקשים נחבאים בלב הג'ונגל הסבוך. וכך קורה שילדים החיים בכפרים נתקלים במוקשים וממשיכים להיפגע, גם שנים ארוכות אחרי המלחמה הארורה ההיא. ובמקום ההוא מצאה עצמה מרילין המיילדת מתנדבת, אבל ליבה, ליבה לא עמד במראות הקשים של ילדים קטועי גפיים והיא החליטה להמשיך במסעה. בחיפוש אחר טוב ומשמעות בעולם. וכך היא הגיעה ללנטה.

היום היא חיה פה עם ביתה ונכדיה בבית גדול על שפת הג'ונגל. היא נותנת פה מענה מיילדותי לנשים הזקוקות ליד מרגיעה, ולעיניים טובות. מניחה ידיים על הבטן, מקשיבה ללב העובר וללב האימהות. 

ואני שואלת אותה על הלידות פה באי. היא מספרת על מערכת רפואית קשה ועייפה. על חדר לידה שמוצף בהרבה אגו ובהקטנת נשים. כשפעולות כמו קריסטלר (זהו לחץ חיצוני על רום הבטן שמבוצע במהלך הלידה ע"י הצוות הרפואי במטרה לקדם את הלידה) נעשות ללא הסכמה וללא הסבר ליולדת. חדר הלידה פה באי קטן ומוזנח, מקקים מתרוצצים על הרצפה והצוות לא נותן מענה סבלני ומיטיב ליולדות. מרבית הנשים פה בוחרות בניתוח קיסרי אלקטיבי, ונראה שהידע המיילדותי כמעט ואבד. יש נשים הבוחרות לנסוע לבית החולים הפרטי בקראבי, שם המצב טוב יותר. אבל גם שם נשים עלולות למצוא עצמן נלחמות על זכותן ללידה וגינלית או טבעית. איך הן מגיעות לשם? אני שואלת. הדרך לקראבי, העיר הגדולה השכנה תלויה במעבורת ועלולה לקחת זמן. והיא מספרת לי על הדרכים הפחות ידועות לעקוף את התור המשתרך של המכוניות. 

השיחה שלנו משתרכת גם היא, מטפסת לגבהים פילוסופיים כמעט הקשורים לזכויות נשים בלידה ועל הדרך שהחברה הפטריאכלית מסרסת נשים גם פה. מבחינה חברתית ותרבותית נשים פה, בתיאלנד, מבטאות עצמן בעדינות ומתיקות, בהקטנה, כדי לא לתפוס מקום. מחליפות אסרטיביות בהתנחמדות ונחישות בעיפעוף ריסים. נשים שמוותרות על כוחות החיים העוצמתיים שטמונים בהם, מוסרות את גופן לידי מנתחים כירורגים ומחליפות את חלב האם המטיב בפורמולה מהונדסת בגלל מחסור בתמיכה מקצועית. אנחנו מדברות על המחירים הכבדים שנשים משלמות בעולם, על המחירים הכבדים שאנחנו משלמים כחברה. גברים, נשים, ילדים, תינוקות. כולנו משלמים מחיר כאשר אנחנו לא יודעים לתת תמיכה רוחנית ופיזית בלידה בריאה. 

מרילין היפה מספרת לי על המחשבות שלה לעתיד. היא עייפה מליווי לידות בלילות הארוכים. גופה כבר תשוש, איבד מהגמישות אחרי שנים ארוכות, נוקשות שרירים ומפרקים חדשה נכנסה לחייה. והיא מספרת על רופא חבר שהפך למשימת חיים הקמה של מרכזי לידה וממש בקרוב הוא כבר מצליח לפתוח אחד כזה באי פוקט. והיא חולמת להשתלב שם, בהרצאות ובחינוך אנשי צוות לתמיכה מיטבית בנשים ובלידות. 

היא משתפת אותי בהשקפות חיים שמלוות אותה, מושפעת ממילותיו החכמות מאטה גאבור, ומאמיתות של תקשורת מקרבת. היא יודעת את חשיבות המילים שיוצרות מציאות בחיינו וכמה קל לקחת מנשים את כוחן באמצעות המילים, להפוך אותן לפסיביות ונטולות ידע על גופן. 'יִלַּדְתִּי' היא מספרת לי (i delivered) ומיד מתקנת, she delivred, היא ילדה. כמה משמעותיות המילים, כמה ענווה אנחנו צריכות להכניס למילים ולמעשים שלנו. כי אנחנו לא מיילדות, אף אישה לא יולדת בזכותנו אלא בזכות עצמה, בזכות הגוף והנשמה שלה, והיא עושה זאת בעצמה ובכוחותיה. כמה חשוב לדעת, כמה חשוב להיזכר.

.

מוסיפה במילותיה:

"My full name is Marilyn Ryan, I have 2 beautiful daughters (both born at home) and 4 grandchildren.

I practiced for many years in birth Oregon and California.

I have had the special privilege of helping both my daughters give birth- an experience that pretty much tops all other experiences.

I just really love newborns and will always remain in service to the potential and maternal bonding so desperately needed in our world today. My passion has evolved into pre and peri natal psychology, epigenetics, and the transformative time of conception where biology meets the sacred. I believe that if we as birth workers can support and encourage women to trust their instincts, their bodies, their sovereignty - then we can embrace a powerful transformative birth - which then in turn springboards us into conscious parenting, which can heal the world."